הימים הם ימים של יציאה מהשגרה: יציאה משגרת הטקסים היומיומיים שמערבים את העולם החיצון והתכנסות פנימה למערבולת של חוסר יכולת - חוסר יכולת להיות לבד, חוסר יכולת להתקיים במימד אחד, ארבעה קירות שהם בית מושכר או קנוי, שטח שצובר חובות כספיים ורגשיים. הבית הופך להיות מימד שלא התכוונו אליו מלכתחילה - מימד שביכולתו לכלוא ולסגור, מימד שמסגיר את עצמנו אל עצמנו, שמונע מאיתנו את השגרה הכה נחוצה לשפיות. השגרה הופכת להיות חוסר היכולת, להתמסרות לאי-עשייה, לאי-פרנסה, לאי-הליכה ותנועה, לאי-תקשורת ממשית עם הקולגות, עם החברים לספסל הלימודים, עם הבריסטה השכונתי, עם השכנה שאוהבים לשנוא מרחוק.
במרחב האינטרנטי כולם קוראים: להישאר רגועים, לא לאבד כיוון, לקיים שגרה פנימית, לקום מהמיטה כל בוקר בשעה קבועה וללבוש את הבגדים שבשגרה הייתם בוחרים בשביל שאחרים יראו אתכם בהם. איזה כיף, אפשר להשתמש בזמן שהתפנה פתאום ולהקדיש אותו לכל מה שלא הספקנו עד עכשיו! למשל, קורסים אינטרנטיים, הספרים שנערמו לצד המיטה, המסרגות והצמר שרק חיכו שנלמד מה זה ׳עיניים׳. ואם רוצים להיכנס למשבר קיומי עוד יותר גדול, אז אפשר לקרוא חדשות ולצפות במדד החולים והנגועים עולה מיום ליום. להקשיב להוראות ולהתנהל במרחב עם מסיכות וכפפות, לשטוף ידיים אחרי כל פעולה שלא מערבת את הגוף שלנו בלבד (שמערבת את האסלה, את הצלחת, את הגוף-שיכול-להיות-נגוע האחר) ולאתר ולקנות אלכוג׳ל במחיר מופקע. כלומר, גם כשאנחנו לכודים בין ארבעת הקירות ששייכים רק לנו, אנחנו מתבקשים: לציית להוראות, לשמור על לוח זמנים מומצא, לא לצרוך מגע אנושי, לבצע פעולות קטנות שמערבות משמעת עצמית, להתקיים במרחב הסגור והמקוון כמו כל שאר הבריות, ולסיכומו של עניין - לא לאבד את השפיות.
אבל, מה אם כן? מה אם דווקא עכשיו זה הזמן, ואפשר להיכנס למצב שבו היומיום הוא אחר. מה אם זה לא הרגע להתקיים בשביל העולם החיצון והזמן השאול שבו אני נתון רק לעצמי הוא זמן להשתחרר, או דווקא להתכווץ, להיכנס למערבולות, למשברים קיומיים קטנים פה ושם, לשמוע מוזיקה בעוצמה לא סבירה, לדבר לעצמנו, להתלבש בשביל הפנים ולא בשביל החוץ. להתקיים במימד אחר: לא שגרתי, קטסטרופלי אך גם לא שליו במיוחד, שיש בו התמסרות לבדידות, לחוסר במגע, לטיהור העצמי הנפשי שנלווה אל הפיזי (שהוא ההיטהרות מהמחלה). לחגוג את העולם הוירטואלי שלוח הזמנים שלנו פתאום כן מאפשר לנו לחקור, ולאו דווקא לראות הרצאה של 20 דקות ב-TED אלא לבהות בקירות בזמן שלופ אינסופי של רעש סטטי מתנגן ביוטיוב, למשך שעות. לחזור לתופעות תרבותיות מלפני עשור (למשל, הטקטוניק), ולתת להן הוויה מחודשת, לכתוב דף ביומן כל שעה (ולא כל בוקר!) ואולי הדבר החשוב יותר מכל - לרקוד כאשר באמת אף אחד לא רואה. לרקוד לשירים שאין במועדונים (כי אין יותר מועדונים!!!), לרקוד בלחץ, בבלבול, באפוקליפסה, לרקוד לבד, לבד, לבד.
אין לי מושג איך מערערים על שגרה בצורה שאפשר לחיות איתה. בינתיים הכנתי פלייליסט שמזמין אתכם ואתכן להתקרב למימדים אחרים של בידוד, שילוב בין אמנים שמונחים היטב בתרבות כמו פיל קולינס וביורק, לבין מוזיקה חדשה ומוזיקה ישנה שהוזנחה, אבל הכל - מזיז משהו מבפנים, מצוין והולם ללרקוד לבד בחדר. מוזיקה להתמסר לה כשגרה חדשה של הקיום בבידוד.
Comentários